הרוליפלקס של אברהם סוסקין
במסגרת עבודתי עם בנק דיסקונט נקראתי לביים כתבה על תערוכת הצילומים של חלוץ צלמי ישראל אברהם סוסקין במוזיאון הרצלילנבלום. צילומיו של סוסקין המתעדים את ראשיתה של העיר תל-אביב, מחזירים לחיים את התקופה האבודה ונותנים פרספקטיבה חדשה על העיר המיוחדת הזו. בעודי נהנה מהאווירה הסוחפת של המוזיאון, נפלו עיני על אחד המוצגים בתערוכה אשר שכב מאחורי הזכוכית של ארון התצוגה. היתה זו מצלמת הרוליפלקס הישנה של סוסקין. באותו רגע לא חלמתי אפילו לגעת בה. היא נראתה בעיני פריט ארכיאולוגי שמור.
חודש לאחר מכן פגשתי במוזיאון את רני סוסקין, נכדו של אברהם סוסקין, והוא ביקש ממני עותק של כתבת הווידאו. רק כאשר חזר אלי במייל וכתב שהוא נהנה מהצפייה בסרטון, אזרתי אומץ להתקשר אליו ולבקש ממנו לנסות ולצלם במצלמה של סבו. להפתעתי הרבה, רני חשב שזה רעיון לא רע, ואנחנו קבענו להיפגש במוזיאון שבוע לאחר מכן.
מוזיאון הרצלילנבלום לבנקאות ולנוסטלגיה תל-אביבית נוסד בידי בנק דיסקונט והוא שוכן בבניין מיוחד בקרן הרחובות הרצל ולילנבלום שעל גבול נוה צדק בתל-אביב. הבניין, אשר יועד לשימור על-ידי עיריית תל-אביב, עבר תהליך מורכב וארוך של שחזור. מאחר שאני עובד עם בנק דיסקונט מזה כמה שנים, פיתחתי קשרים עם יהודית בן-לוי, מנהלת המוזיאון, ועם אירית פניג האוצרת. כאשר ביקשתי מהן עזרה, הן נענו בשמחה ואפשרו לי גישה מלאה למוזיאון וחללי התצוגה המיוחדים שבו. גם הן הסתקרנו לדעת אם המצלמה הישנה של סוסקין יכולה לשוב לחיים.
לפני הפגישה עם רני סוסקין, התמלאתי בספקות. אברהם סוסקין עלה מרוסיה לפלשתינה ב-1896, ופתח את הסטודיו הראשון שלו בשכונת מנשייה ביפו. ב-1909 לאחר הקמת תל-אביב הוא העתיק את מקום מגוריו ועבודתו לעיר העברית החדשה, שבה חי ועבד יותר מ-50 שנה, תוך כדי שהוא מצלם אלפי תמונות של העיר שאהב. הערכתי שהוא קנה את מצלמת הרוליפלקס בתחילת שנות ה-40 כדי שתשמש אותו לצילומים מחוץ לסטודיו. סוסקין נפטר ב-1961 והוא הוריש את המצלמה לנכדו, שמעולם לא השתמש בה. אם כך, נראה שהמצלמה לא היתה בשימוש בדיוק חמישים שנה! ההיגיון הבריא אמר שלא יכול להיות שהמצלמה הזו תקינה ועובדת.
עובדת או לא, הייתי חייב לעשות הכול בשביל לנצל את ההזדמנות הנדירה שנפלה בחיקי. אני אוהב מצלמות פילם ישנות בשל הסיפורים שהן ליקטו במהלך השנים, ובשל העובדה שהן יכולות להמשיך ולצלם כאילו מעולם לא נזנחו. לא רק שהמצלמה של סוסקין מספרת סיפור היסטורי מדהים, יש לה גם פוטנציאל ליצירת תמונות נהדרות.
עצרתי את נשימתי כאשר אירית פניג, אוצרת המוזיאון, הוציאה את המצלמה מהארון והניחה אותה בידי. ההתרגשות הגיעה לשיאה – סוסקין הוא ללא ספק חלוץ הצלמים בישראל, והמצלמה הזו היתה כלי העבודה שלו. התיישבתי לשולחן באחד מהמשרדים במוזיאון וקילפתי את כיסוי העור מעל גוף המצלמה. רגע האמת הגיע. ניסיתי לדרוך את התריס, אבל הוא לא ננעל. הנעתי את ידית הדריכה הלוך ושוב, אבל התריס לא זז. כולנו היינו מאוכזבים מאוד.
הבטחתי לרני סוסקין שאשאל בעצתם של זקני סוחרי המצלמות מרחוב אלנבי. אירית הציעה שאם אני כבר הולך אליהם, אולי כדאי שאקח איתי את המצלמה ואחזירה לפני סגירת המוזיאון. זה היה רעיון טוב, אבל לא האמנתי שנכדו של סוסקין יאפשר למצלמה לצאת מהגבולות השמורים של הבית. טעיתי. רני כלל לא היסס לאפשר לי לצאת למשימה הזו. אחר כך רני הסביר שהוא מאמין שסבו היה מעדיף לראות את המצלמה שלו עובדת ומצלמת, מאשר מונחת סתם בארון כאבן שאין לה הופכין.
התהלכתי ברחובותיה הישנים של תל-אביב: לילנבלום, נחלת בנימין, רוטשילד, קלישר ואלנבי, והרגשתי את סוסקין מתהלך לצדי. אחרי ככלות הכול, זאת הרוליפלקס שלו. תל-אביב השתנתה מאוד בחמישים השנים האחרונות, ולא הייתי בטוח שהוא רואה את כל השינויים שחלו בה בעין יפה. גם לא הייתי בטוח שמוצא חן בעיניו שאני מסתובב בעיר ובתיקי המצלמה היקרה שלו.
רחוב אלנבי ממשיך כל הדרך עד הים, וממש בקצהו, לפני הטיילת, ישנן כמה חנויות ישנות שסוחרות במצלמות פילם ישנות. אני משתדל לשמור על קשר טוב עם שתיים מהן, למרות שבעצם כתיבת השורות האלו אני עלול לפגוע במרקם העדין של היחסים שלי עם בעליהן. כמו שאפשר לתאר, החנויות הללו מתחרות ביניהן על קהל מצומצם של לקוחות, בתחום שהולך ונעלם.
דבר ראשון ניגשתי לבקר אצל הצלם הוותיק נחום גוטמן (אלנבי 28). גוטמן הגיע לישראל בסוף שנות הארבעים ועבד שנים רבות בתור צלם עיתונות, לפני שפתח את החנות שלו ב-1987 והחל לסחור בציוד צילום. אני אוהב אותו בשל עבודות הצילום שלו, ומכבד את עצותיו, למרות שהוא איננו טכנאי מצלמות. ביחד ניסינו שוב להפעיל את המצלמה, אך ללא הצלחה. חלפה עוד שעה תמימה עד שנפרדתי מגוטמן לשלום. לגוטמן תפקיד חשוב בהיסטוריה המצולמת של ישראל, ויש לו סיפורים מדהימים לספר.
לפני שהמשכתי בדרכי, גוטמן הציע שאנסה את מזלי אצל "מצלמת הזהב" באלנבי 7. מעולם לא הייתי בה, ומשום מה העדפתי את המתחרה הצנועה יותר שמעברו השני של הכביש. עשיתי בעצתו של נחום, בעיקר משום שהרגשתי שלמצלמה של סוסקין מגיעה בדיקה מקיפה. "מצלמת הזהב" היא ללא ספק המפוארת מבין החנויות הישנות באלנבי, וחלונות הראווה השקופים שלה מציגים מבחר מפתה של מצלמות מתקופות שונות בהיסטוריה. צלצלתי בפעמון המונח על הדלפק וחיכיתי עד שמנהל החנות יסיים את ענייניו בסדנת התיקונים שבקצה האפל של החנות.
כאשר הגיע, הוא הביט בי מבעד למשקפי ה"מנתחים" שלו, כאילו רצה לומר שאינו פנוי לשיחות סרק, וכדאי לי למהר ולגשת לעניין. הראיתי לו מיד את מצלמתו של סוסקין ושאלתי אם יוכל לתקן אותה. "מעולם לא ראיתי כזאת רוליפלקס" הוא אמר, והחל לחפש עליה סימנים מזהים, אשר יכולים להעיד על הדגם הספציפי שלה.
לבסוף הוא הגיע למסקנה שבמודל זה שם הדגם לא כתוב על גבי המצלמה, מה שרק הופך אותה לייחודית יותר. הוא נעלם לרגע וכאשר חזר הוא הניח על הדלפק את קטלוג המצלמות הגדול ביותר שראיתי מימי. ביחד זיהינו את המצלמה של סוסקין לפי הנתונים הבאים: העיצוב הייחודי שעל ראש חלון ההצצה, שצורתו דומה לצלב של כוונת ירי, ועל-פי העדשה –זייס-ג'נה-טסאר עם מיפתח צמצם של f3.8.
מה שהפתיע אותי לגבי הדגם של המצלמה – The Original Old Sandard – זו העובדה שהיא יוצרה בין השנים 1932 ו-1935, ולא בתחילת שנות ה-40 כפי שחשבתי בתחילה. גילוי זה רק הגביר את הרצון להחזיר את המצלמה של סוסקין לחיים. הסתכלתי על מנהל החנות שהזכיר לי שוב שזמנו קצר ועליו לשוב למלאכתו, ואם אני רוצה, אני מוזמן להשאיר את האוצר ברשתו. הסברתי לו שזו איננה המצלמה שלי ושנותרה לי רק עוד שעה תמימה אחת בכדי להשיב אותה למוזיאון. הוא לא התרשם מדברי – כנראה שלא הצלחתי להדביק אותו בהתרגשות הגדולה שבטיפול במצלמה של סוסקין.
נותרתי עם הברירה אחרונה – ואולי למעשה הראשונה – "פוטו דורון" הניצבת מעברו האחר של הרחוב, באלנבי 16. כשנכנסתי אל תוך החנות הקטנה והעמוסה, מצאתי את יענקלה, מנהל החנות, עסוק בפירוק בטריות ישנות של מצלמות וידאו של סוני על מנת להבין איך עובד המנגנון הפנימי שלהן. אני מכיר את יענקלה כבר זמן רב, למעשה מאז שדבק בי חיידק הצילום במצלמות פילם ישנות. אני אמנם תמיד שמח לקראתו, אבל הוא כנראה כבר התעייף ממני – אני נוהג להגיע מדי חודש לחנות, להראות לו מצלמות עם בעיות שונות, לבקש את עצתו בענייני המכניקה העדינה שלהן, אבל רק לעיתים נדירות אני קונה או נותן לו לתקן מצלמה. מטרד של ממש…
"רק רגע אחד", אמרתי לו טרם הספיק להרים את ראשו ולפלוט אנחה, "תסתכל לרגע על זה". יענקלה סידר את משקפיו והסתכל על מצלמתו של סוסקין שהנחתי לפניו על גבי השולחן. "אתה יכול לתקן אותה?" שאלתי. הוא הנהן ללא היסוס, אבל ביקש, בדיוק כמו שכנו מ"מצלמת הזהב", שאשאיר את המצלמה לשעה-שעתיים. הסברתי לו שהפעם אני ממש לא יכול לעשות זאת. אני אמנם רוצה שהמצלמה הזו תתוקן, אבל עלי לדאוג שזה לא יעשה על חשבון המראה החיצוני שלה – אחרי ככלות הכל זהו מוצג מוזיאוני המיועד לחלון הראווה, ולא כלי עבודה. יענקלה הסכים להתפנות לבדיקת המצלמה, ולכך שאהיה נוכח בזמן התיקון. התמקחנו מעט ולבסוף הסכמנו על התעריף של העבודה. אבל היה לי תנאי אחד – שאוכל לצלם את התהליך.
מדהים! המצלמה בת ה-80 שבה לחיים. קצת שמן, איבוק וכיוונון, והמכניזם של הרוליפלקס החל לעבוד. כשאני מחזיק בידי מצלמה עובדת יצאתי לטיסת ניסוי מהירה, בזמן הקצר שנותר לי לפני סגירת המוזיאון. זה לא היה כל כך פשוט לתפעל את המצלמה בלי חוברת הדרכה, ולקח לי זמן להבין כיצד לדרוך את סרט הצילום בין תמונה לתמונה, איפה החיוויים של מיפתח הצמצם ומהירות התריס, והכי חשוב, להסתגל לעובדה שלא הכול עובד כמו שצריך במצלמה הזו: מנגנון הירי מקולקל ומצריך הנעה ידנית של הקפיץ וזכוכית המגדלת של הפוקוס אינה ננעלת במקומה.
ניחא, הייתי כל כך נרגש מהעובדה שהמצלמה עובדת, שלא אפשרתי לשום דבר לקלקל לי את ההנאה. אחרי שסיימתי לצלם את 12 התמונות שבסרט הצילום, הספקתי לרוץ למוזיאון ולהשיב את המצלמה למקומה הבטוח. בדרך למעבדה כבר הרגשתי שתוצאות הניסוי יצאו בסדר גמור והתחלתי לתכנן את יום הצילום שבו תוכיח המצלמה שלמרות 80 שנותיה היא עדיין יכולה להנפיק תמונות נהדרות.
כעת, כשכבר ידעתי מהו הדגם של המצלמה, יכולתי להיערך טוב יותר ליום הצילומים המתוכנן. רוליפלקס הינה מצלמה בעלת שתי עדשות תאומות (TLR – Twin-Lens Reflex camera) שיוצרה בידי חברת "רולי" (Rollei) הגרמנית, אשר נוסדה ב-1920 על-ידי פול פראנק וריינולד הידקל. מצלמות הפילם של "רולי" היו מאוד פופולריות בקרב צלמים מקצועיים וחובבניים כאחד, מתחילת שנות השלושים ועד לסוף העידן האנלוגי. החברה עצמה עברה בשנים האחרונות פשיטות רגל, אבל היא עדיין שורדת הודות למורשת שהותירו מצלמות הפילם שלה לאורך השנים וכמה דגמים של מצלמות דיגיטליות (סטליס ווידאו) שעדיין מונפקות לשוק.
הרוליפלקס היא מצלמת פורמט בינוני (Medium Format) שמידות הפילם שהיא מקבלת הן 6 על 6 ס"מ. הפורמט הבינוני היה הכוח החזק בשוק עד לשנות ה-50, אז השתלט על העולם פורמט ה-35 מ"מ המוכר. הפורמט הבינוני נותר בשימוש בעיקר אצל צלמים מקצועיים שנזקקו לרזולוציה הגבוהה לצרכי עבודות דפוס, גרפיקה והגדלה.
הרעיון שעומד מאחורי העדשות התאומות של מצלמת הרוליפלקס הוא שהצלם רואה את הנוף דרך העדשה העליונה ואילו התמונה מצולמת דרך העדשה התחתונה היושבת לפני התריס והפילם. שתי העדשות מסונכרנות זו עם זו כך שמידת הפוקוס שנקבעת באמצעות העדשה העליונה מסונכרנת גם לעדשה התחתונה. הפטנט של העדשות התאומות היה להיט גדול בזמנו, ומצלמת הרולפלקס אפילו זכתה בפרס הגדול ב"תערוכה העולמית" בפריז ב-1937.
סוסקין עבד בסטודיו שלו עם מצלמות בפורמט גדול – אותן קופסאות ענק בעלות גב אקורדיון שהפילם שלהן הוא בגודל הדומה לזה של נייר A4. הוא רכש את הרוליפלקס על מנת שיוכל לצאת ולצלם מחוץ לסטודיו, מבלי להיסחב עם הציוד המסורבל והכבד של מצלמות הפורמט הגדול. הרוליפלקס של סוסקין היא ה-Standard 621, שיוצרה קרוב לוודאי ב-1932. היא מצוידת בתריס Compur של חברת F. Deckel הגרמנית, שמהירות התנועה שלו מגיעה עד ל-1/300 השנייה. העדשה עצמה שייכת לחברת Carl Zeiss המשובחת, והיא בעלת אורך מוקד של 75 מ"מ, עם מיפתח צמצם של f/3.8.
למרות השינויים הרבים בדגמים של מצלמות הרוליפלקס במרוצת השנים, המבנה המקורי שלה נשאר זהה. הרוליפלקס ידועה בזכות העמידות שלה, והעובדה שהמצלמה של סוסקין עדיין עובדת רק מוכיחה זאת.
לצורך הפקת יום הצילום נעזרתי בחברי שחר זיו, איתו אני עובד כבר שנים. הזמנו את הדוגמנית היפה אינגריד פלדמן, שהתלהבה מהרעיון והצטרפה בשמחה להרפתקה. היה לנו זמן קצר לביצוע הצילומים, כך שהדבר הנכון ביותר היה לצלם בתוך מוזיאון הרצלילנבלום. הבית שבו שוכן המוזיאון הוא מבנה מיוחד אשר נבנה ב-1909 על-ידי משפחת פראנק, אשר זכתה בשטח במסגרת הגרלת המגרשים שערכה אגודת "אחוזת בית". ב-1924 נמכר הבית למשפחת שיף, שהוסיפה עליו שתי קומות.
אחרי שנים רבות של הזנחה, הבית בפינת הרחובות הרצל ולילנבלום עבר שיפוץ ושימור מוקפדים, ויועד על-ידי בנק דיסקונט לשמש כמוזיאון הפתוח חינם להנאת הציבור. השימוש בחדריו של המוזיאון למטרת צילום במצלמה של סוסקין היה רעיון מצוין, שמסתדר היטב עם הכוונה ליצור תמונות עם ניחוח של פעם.
אינגריד הביאה עמה שמלה בסגנון של שנות ה-20, וגם הרבה סבלנות לדקות הארוכות שבהן נאלצה לעמוד ולחכות עד שאסיים למדוד את האור, לכוון את הפרמטרים של מהירות התריס וגודל הצמצם, ולעשות פוקוס. למרות שסוסקין עצמו השתמש רק בפילם שחור-לבן (כיאה לתקופה שבה צילם), הסגנון שלי הוא מעט צבעוני יותר, ואני לא אוהב לותר על האיכויות של הצבע בתמונה. שתי גישות שונות, המיושמות באותה המצלמה, ונעשות במרחק של יותר מחמישים שנה.
בצילומי הפנים השתמשתי ב-Kodak 120, ברגישות של ASA800. שימו לב להילה שנוצרת סביב האור החזק, ומקורה בעדשה ללא ציפוי המונע את השתקפות האור (Anti-reflection). הטכניקה לייצור עדשות המונעות את ההשתקפות נשמר כסוד צבאי עד תחילת מלחמת העולם השנייה, ולכן לא יושם בעדשת המצלמה של סוסקין.
בצילומי החוץ, שנערכו ברחובות נוה-צדק, השתמשתי ב-Kodak 120, ברגישות של ASA160. זה היה יום סגרירי במיוחד ועל מנת לברוח מהרוח הקרה מצאנו מחסה במסעדת כתית היפיפייה. העובדים הנחמדים במסעדה הזמינו אותנו לצלם בתוכה.
אחרי שצילמתי את התמונה האחרונה, הגיע הזמן לומר שלום. הרוליפלקס של סוסקין הוכיחה את עצמה ובגדול, ולבסוף הוחזרה בהדרת כבוד לארון הזכוכית, שם היא תמשיך להיות מוצג מוזיאוני לכל דבר. אנשים ממשיכים בחייהם
ומזדקנים, בזמן שמצלמתו של סוסקין נשארת קפואה בזמן. אני מקווה שהמצלמה תפשיר שוב מהקיפאון שבו היא נתונה ושהאור יחדור פעם נוספת דרך עדשת הצילום שלה.
מצלמה היא כמו מכונת זמן, אוספת תמונות ורגעים במשך שנים ארוכות, ובכך מאפשרת לנו לחזור אחורה בזמן. המצלמה של סוסקין אפשרה לי הצצה אל העבר, ואני נעזרתי בה על מנת להנציח את ההווה. עכשיו גם התמונות הללו כבר שייכות לעבר, אבל סרטי הפילם של העתיד כבר עומדים בתור ומחכים להיצרב.
