הפויכטלנדר של נחום ולך
בשיאה של מלחמת העולם השנייה, ברח נחום ולך עם אחיו התאום ואביו מהעיר לודז', שנכבשה בידי הצבא הגרמני. אמו ואחותו הקטנה נותרו בבית המשפחה בלודז'. אחיו של נחום החליט לחזור ללודז' על מנת להביא את חברתו, אך השניים נתפסו ונשלחו לכלא באוזבקיסטן, ומעולם לא התראו עוד.
משהגיעו לרוסיה נשלחו נחום ואביו אל מחנה עבודה בהרי אורל. אביו של נחום לא שרד את התנאים הקשים ומת ממחלה, ואולי משיברון לב על משפחתו שהתפרקה. לאחר תקופה קשה של עבדות ביערות, נשלח נחום לעבוד בתחום שבו עסק – ראיית חשבון.
הממונה על נחום במפעל שבו עבד היתה אשה יפה בשם רעיה, ולימים נישאו השניים ונולדה להם בת. בתום המלחמה החליטו נחום ורעיה לקחת את לאה, בתם בת השנתיים, ולברוח מרוסיה הקומוניסטית. השלושה חצו גבולות ולבסוף הגיעו אל מינכן שבגרמניה והשתקעו בה. במשך כשנתיים עבד נחום בארגון ציוני, וב-1949 החליטה המשפחה לעלות ארצה. בישראל אוחד נחום עם אחיו התאום קלמן, ואחותו הקטנה טולה. שני הוריו לא שרדו את המלחמה.
בין החפצים שלקח עמו נחום בעלותו לארץ ישראל היתה מצלמת הפויכטלנדר ברילנט (Voigtländer Brillant), אותה רכש בגרמניה. בתחילת שנות ה-50 הוא עוד השתמש בה על מנת לצלם את משפחתו הגדלה.
אשר התבססה המשפחה החליט נחום להיפטר מכל החפצים שהביא עמו מגרמניה, מתוך כעס עצום שהיה לו כלפי המדינה שהיתה אחראית למותם של הוריו. רק את הפויכטלנדר החליט לשמור, והותיר אותה חבויה בארון. כשישים שנה מאוחר יותר, לאה, בתו של נחום, מצאה את המצלמה הישנה במרתף ביתה שבהרצליה. למזלי הרב היא פנתה אלי והציעה לי לנסות ולצלם בה.
ישבתי במטבח כאשר לאה מסרה לידי את המצלמה של אביה. זה רגע מרגש, לאחוז ביד מצלמה בת כ-70 שנה ולבדוק אם היא עדיין עובדת. הוצאתי את המצלמה מתיק העור והופתעתי מהמראה המבריק שלה. בבדיקה קרובה יותר התברר לי שגוף המצלמה עשוי בקליט, שהוא החומר הפלסטי הראשון, שפותח כבר ב-1907.
עומת רוב מוצרי הפלסטיק המוכרים לנו היום, בקליט הוא חומר חזק ועמיד, והמצלמה נראית כמעט כחדשה. בשונה מגוף המצלמה, חלקיה האחרים העשויים ממתכת, כמו התריס והמתקן שבו נתונה העדשה, היו במצב הרבה פחות טוב. התריס היה תקוע וכמעט שלא זז, והעדשה היתה מכוסה כולה בכתמים לבנים.
ראיתי זאת כהזדמנות מצוינת לבקר את חברי יענקל'ה מ"פוטו דורון", שיושב ברחוב אלנבי בתל-אביב. בפעם הקודמת שביקרתי אותו, יענקל'ה תיקן את הרוליפלקס של סוסקין, שחזרה לחיים ועשתה יופי של תמונות. יענקל'ה שמח לקראת הפויכטלנדר, וסיפר לי כמה שהוא אוהב את המצלמות והעדשות של החברה הזו. הוא פירק את גוף המצלמה והעדשה וניקה אותה.
המצב של מנגנון התריס היה די רעוע, והחלטנו שלא לפרק אותו על מנת שלא להרוס אותו כליל. עם קצת שמן ואהבה התריס חזר לפעום, אך נשאר תקוע על מהירות של 1/75 השנייה. מאחר שמפתח הצמצם הגדול ביותר של המצלמה הוא 7.7, לא נותר אלא לצלם בתנאים של יום שמשי, עם אור בינוני.
לפני שטענתי את המצלמה בפילם מסוג 120 (בגודל פריים של 6X6 / Medium Format), חקרתי מעט אודות פויכטלנדר (Voigtländer). להפתעתי גיליתי שחברת פויכטלנדר נוסדה בווינה ב-1756 (!). מייסד החברה, יואן כריסטוף פויכטלנדר, הקים אותה במקור כחברה המייצרת אופטיקה. במשך השנים, ובזכות ההצלחה הגדולה שלה זכו העדשות של פויכטלנדר, החלה החברה לייצר גם מצלמות.
פריצות הדרך הגדולות של פויכטלנדר היו המצלמה הראשונה העשויה ממתכת ב-1849, עדשת הזום הראשונה (36-82/2.8) ב-1960, והמצלמה הקומפקטית הראשונה עם פלאש מובנה בגוף המצלמה ב-1965. ב-1956 ווכטלנגר נקנתה על-ידי חברת קארל זייס (The Carl Zeiss Foundation), וב-1966 היא נמכרה לחברת רולי (Rollei), יצרנית מצלמות רוליפלקס ורוליקורד. המותג פויכטלנדר עדיין פעיל היום, והוא שייך לחברת רינגפוטו (Ringfoto), מה שמכתיר אותו לשם הפעיל הוותיק ביותר בתחום המצלמות.
לפני שטענתי את המצלמה בפילם מסוג 120 (בגודל פריים של 6X6 / Medium Format), חקרתי מעט אודות פויכטלנדר (Voigtländer). להפתעתי גיליתי שחברת פויכטלנדר נוסדה בווינה ב-1756 (!). מייסד החברה, יואן כריסטוף פויכטלנדר, הקים אותה במקור כחברה המייצרת אופטיקה. במשך השנים, ובזכות ההצלחה הגדולה שלה זכו העדשות של פויכטלנדר, החלה החברה לייצר גם מצלמות.
פריצות הדרך הגדולות של פויכטלנדר היו המצלמה הראשונה העשויה ממתכת ב-1849, עדשת הזום הראשונה (36-82/2.8) ב-1960, והמצלמה הקומפקטית הראשונה עם פלאש מובנה בגוף המצלמה ב-1965. ב-1956 ווכטלנגר נקנתה על-ידי חברת קארל זייס (The Carl Zeiss Foundation), וב-1966 היא נמכרה לחברת רולי (Rollei), יצרנית מצלמות רוליפלקס ורוליקורד. המותג פויכטלנדר עדיין פעיל היום, והוא שייך לחברת רינגפוטו (Ringfoto), מה שמכתיר אותו לשם הפעיל הוותיק ביותר בתחום המצלמות.
זמן קצר לאחר שקיבלתי לידי את המצלמה, נקראתי לאימון בצאלים במסגרת שירות המילואים. השנה האימון נפל דווקא על חודש פברואר, שהוא אחד מהחודשים הקרים ביותר, בעיקר בנגב. למרות שממש לא התחשק לי לצאת לאימון, המחשבה שאולי אוכל לצלם עם הפויכטלנדר ברילנט גרמה לי למעט התרגשות חיובית.
אני מתעד את פלוגה א' בווידאו ובתמונות סטילס מאז 2001, ותמיד מחפש דרכים חדשות לתת ביטוי לחוויה המשותפת שלי ושל חברי לפלוגה. כשירדנו לשטח האש עם הציוד התפכחתי מעט מהפנטזיה, שכן המצלמה הכבדה רק היוותה משקל עודף, שאותו הייתי צריך לשאת על הגב. מה גם שממש לא היה לי ברור אם המצלמה תקינה ושיצאו לי ממנה תמונות. התריס עדיין עשה בעיות, וקשה היה לדעת אם מהירות התריס היא אכן 1/75 השנייה.
כאשר קיבלתי את התמונות מהמעבדה, הרגשתי כאילו קפצתי אחורה בזמן, והתמונות שצולמו רק שבוע קודם לכן הם מאירוע מלפני 30 שנה לפחות. זו
הוכחה מצוינת לדרך שבה תמונות הסטילס משחקות עם תפיסת הזמן והזיכרונות שלנו.
נחום ולך, אביה של לאה, נפטר ב-1994, אך רעיה, אמה, עדיין כאן ומנהלת אורח חיים עשיר ומלא פעילות. החזרה לחיים של הפויכטלנדר ברילנט הציפה על-פני השטח את הזיכרונות. תמונות ישנות נסרקו ונרטיבים מוכרים סופרו שוב ונכתבו מחדש. למרות שאנו חיים את הרגע רק פעם אחת, לפעמים הרגע הזה משאיר אחריו צללית. הסיפורים האלו הם אודות אותם רגעים, מנוקדת המבט של העדשה שלכדה אותם.
