Yashica Lynx 5000E – היאשיקה של אבא
יש הרבה מה לומר על המצלמות הנפלאות של החברה היפנית יאשיקה (Yashica), לא מעט בזכות סדרת הריינג'-פיינדר (Rangefinder) שלה. אבל הדבר שהכי הלהיב אותי במהלך השימוש ב-Yashica Lynx 5000E, ללא כל קשר לאיכויות הטכניות שלה, זו העובדה שזו המצלמה הישנה של אבא שלי. הוא קנה אותה בתחילת שנות השבעים, בזמן השירות הצבאי והיא שירתה אותו בנאמנות רבה במשך 15 שנה. אלו השנים שבהן שירת בצבא, למד בטכניון, התחתן והביא לעולם שני ילדים. אחת מהסיבות העיקריות למשיכה שיש לי למצלמה ישנה, היא הארומה המתוקה של הנוסטלגיה הבוקעת ממנה – מה שעבר על המצלמה במשך השנים בהן פעלה והזיכרונות שחלפו דרך העדשה.
מספר תמונות שצולמו ביאשיקה של אבא במדבר סיני במהלך המלחמה ב-1973 (צילומים: רוני ברמן):
ה-Yashica Lynx 5000E של אבא היא מצלמת Rangefinder, ואני מאמין שזה המקום לתאר בקצרה את ההבדלים בין מצלמות SLR ל-Rangefinder. בעיקרון, הטכנולוגיה שבהן בנויות מצלמות מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות, בהתאם לדרך שבה המצלמה משקפת לצלם את הנוף שלפניה. ה-SLR (או Single Lens Reflex) הן מצלמות שבהן מותקנת מאחורי העדשה מראה פנימית קפיצית, כך שהאור החודר דרך העדשה פוגע במראה ומגיע אל העינית (Through the lens view). בדרך זו הצלם רואה את נקודת המבט של העדשה בצורה המדויקת ביותר והוא יכול לכוון את הקומפוזיציה בנוחות מקסימאלית. שיטה זו גם נוחה מאוד למיקוד. החסרונות של מצלמות SLR הוא המנגנון המסורבל של המראה הקפיצית, שדורש חלל גדול יותר בגוף המצלמה, וכן הקפיצה של המראה ברגע שבו מצולמת התמונה, מה שעלול להזיז את המצלמה שלא לצורך. כמובן שרוב מצלמות ה-SLR הן בעלות מנגנוני ריכוך המשככים את הוויברציה של קפיצת המראה.
הקבוצה השנייה היא של מצלמות ה-Rangefinder. במצלמות אלו ישנם שני חלונות בגוף המצלמה (בנוסף לעדשה) אשר דרכם חודר האור. מנגנון של מראות קטנות שמפצלות את האור, יוצר בעינית בבואה כפולה, אותה הצלם צריך לאחד באמצעות טבעת הפוקוס על מנת להשיג את המרחק הנכון לצילום התמונה. למנגנון ה-Rangefinder יש יתרונות וחסרונות ביחס למצלמות ה-SLR. החיסרון העיקרי הוא שהתמונה הנראית בעינית אינה בדיוק התמונה המתקבלת דרך העדשה, מה שעלול לפגום בקומפוזיציה, בעיקר בצילום מטווח קרוב. מצלמות ה- Rangefinder גם מוגבלות בשימוש עם עדשות בעלות אורך מוקד ארוך ועדשות מאקרו. לעומת זאת הן קטנות וקומפקטיות יותר, והכי חשוב, מוציאות את המיטב מעדשות רחבות ומעדשות בטווחים רגילים וזאת משום שהמרחק בין העדשה והפילם (או החיישן במצלמות Rangefinder דיגיטליות) קטן יותר. מסיבות אלו בדיוק מצלמות ה-Rangefinder הן בחירה טובה לצילום דוקומנטרי (צילום רחוב, למשל) והן נחשבות למצלמות חובבים אולטימטיביות לטיולים.
ישנה גם קבוצה שלישית, של מצלמות מדור ישן יותר, מסוג Viewfinder, שבהן העינית היא חור הצצה בלבד שאינו תלוי כלל בעדשה (בדומה לצלמת ה-Altix V, עליה כתבתי בסקירה הקודמת). הפוקוס במצלמות אלו נעשה על ידי הערכת המרחק בעין וכיוון טבעת המרחק בעדשה בהתאם. החסרונות של מצלמות אלו ברורים – קשה להוציא תמונות בפוקוס. אבל יש גם שני יתרונות בולטים: 1. אין בהן מנגנון מכני רגיש שנוטה להתקלקל. 2. הן מחדדות את חושיו של הצלם ומלמדות אותו להעריך מרחק בעין.
ובחזרה לענייננו: יאשיקה יצאה עם מצלמות ה-Rangefinder בסדרת ה-Lynx בשנת 1962 ומכרה אותן בכמות יפה בין השנים 1966-1971. המצלמה מצוידת בעדשת 45mm קבועה (Yashinon), ונחשבה למצלמת Rangefinder מעולה, אשר נמכרה במחיר נוח, והיוותה תחליף למצלמות ה-SLR היקרות יותר (כמובן שהיו גם מצלמות Rangefinder יקרות דוגמת אלו של Leica אשר מחירן מרקיע שחקים). למצלמה יש מד אור פנימי אשר נותן חיווי באמצעות מחט שאותה ניתן לראות בתוך העינית. בדגם של ה-5000E ישנו חיווי נוסף המזהיר את הצלם אם החשיפה היא ב-Over או Under. מד האור פועל באמצעות מתח חשמלי אותו הוא מקבל משתי סוללות 1.3V מדגם RM640R. סוללות אלו נוטות לזלוג אם לא מוציאים אותן כשהמצלמה אינה בשימוש, וזה בדיוק מה שקרה במצלמה של אבא. לצערי הזליגה, אשר אירעה לפני שנים רבות, חלחלה אל תוך המנגנון הפנימי והרסה אותו לחלוטין.
תפעול המצלמה הוא בסיסי למדי. למעשה, כל הפרמטרים נמצאים על גבי העדשה ולא על גוף המצלמה – רגישות הפילם (ASA), מהירות התריס (שמגיעה עד ל-1/1000 שנייה), מפתח הצמצם (המגיע עד ל-f/1.8), וכמובן, הפוקוס.
מאחר והיאשיקה של אבא היא מצלמה משפחתית, לקחתי אותה כשיצאתי עם גפן לטייל בתל-אביב. התוצאות לפניכם:
סיכום:
גם בהיעדרו של מד האור הפנימי, חוויית השימוש ביאשיקה היא נהדרת. מצד אחד זו אינה מצלמה קלת משקל, כפי שמצלמת Rangefinder צריכה להיות, אך יש לה נוכחות ומשקל שעוזרים באחיזה הנכונה בזמן הצילום. תפעול כל הפרמטרים דרך העדשה הוא נוח ומאפשר לראות תמונת מצב ברורה של כל הגורמים באזור אחד. והכי חשובה התוצאה החמה והצבעונית שמתקבלת בסוף (אם מצלמים בפילם צבעוני כמובן). וזה מחזיר אותי לעובדה שזו המצלמה של אבא שלי. אני מאמין שמצלמה עם היסטוריה משפחתית היא אוצר יקר ערך, ללא שום קשר למחיר שלה בשוק. אם מסתתרת בארון שלכם מצלמה כזו, שימרו עליה, ואם אתם יכולים, קחו אותה לסיבוב מדי פעם. אתם יודעים, לזכר הימים ההם…